<h1>המכתם — סוכה</h1>
<h2>דף קלז:</h2>
אם יכול לאכלו. כלומר שאין אחיו מקפידין עליו אם יאכלנו ואין גורעין מחלקו בשבילו הרי הוא שלו. ורבינו שמואל ז"ל פירש אם רוצה לאכלו ואין אחיו מקפידין עליו, שכבר יצאו בו או שקנו אתרוגים הרבה מתפיסת הבית או יש אתרוגים הרבה בעיר יצא. ודוקא אתרוג לכל א' וא' פירוש דוקא כי אמרינן נטלו אחד מהן ויצא בו יצא ה"מ כשקנו אתרוג למספר האחים כדי שיהא אתרוג לכל אחד ואחד, הילכך הרי הוא כאילו נתנוהו לו במתנה שעל מנת כן לקחוהו. אבל פריש או רמון לא. כלומר אם קנה זה אתרוג וזה פריש או רמון, או שקנו כאחד אתרוג או פריש או רמון מתפיסת הבית, אין אחד מהם יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה. ואע"פ שאם אכלו אין מקפידין עליו, שהרי יש לאחר כנגדו פריש או רמון, מ"מ לענין (מצוה) [לצאת] לא יצא, אלא אם כן נתנו לו חבירו במתנה. וכתב שם רבינו שמואל זצ"ל כי על כן פשט המנהג שהקהל יוצאין כאחד באתרוג בלולבו של חבירו, שהדבר ידוע שאין מקפידין, ועל מנת כן הכניס בעל האתרוג אתרוגו לבית הכנסת שיהא במתנה לכל מי שירצה לצאת בו. ובלבד שיחזירהו לו. אך הראב"ד ז"ל היה נוהג לקנות משלו אתרוג אחד לכל קהל (מונפשלים) [במונטפשלייר], והיו יוצאין בו כל הקהל. שהיה נותנו לכל אחד ואחד על מנת להחזיר. וביומא דערבה היה מבקש לכל אחד ואחד עד כדי שיפרע דמי האתרוג וכל זה היה עושה מפני שיש מפקפקין לצאת בשל צבור לפי שהוא משותף לכולם, שמא יש (ב)אחד מהם מי שאין בדעתו (לקנות) [להקנות] חלקו [לחבירו] כראוי. גם כן (שבעים) [יש בעיר] כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו, ואין יודעין להקנות. כדאמרינן בגמרא [מ"ו ע"ב] דקטן מקנא קני אקנויי לא מקני. ולפיכך היה קונהו משלו והיה מקנה אותו לכל אחד ואחד בהקנאה גמורה על מנת להחזירו לו. ולבסוף היה נוטל את דמיו, שמא היה בהם מי שינהוג סלסול בעצמו או שיהא רוחו גסה ולא ירצה לצאת אלא בשלו.
